החלטה בתיק ת"א 1393-05

השאלה הדרושה להכרעה, בשלב זה של התובענה, הינה:

" האם אכן יש ממש בטענת ההגנה המרכזית של הנתבע לפיה התובעת ויתרה באופן מפורש על זכויותיה בחברה וזאת עוד בשנת 99', במסגרת ישיבה שנערכה בבית החולים ליד מיטת בעלה, וכן בהתנהגותה לאחר מכן". (החלטת כב' הרשם ברנר מיום 6.12.09)

לאחר שמיעת מכלול הראיות בסוגיה האמורה, הגעתי לידי מסקנה חד משמעית כי דין טענת ההגנה האמורה להידחות, ולפיכך יש לעבור לשלב הבא של בירור התביעה.

1 .         רקע עובדתי והצדדים להליך

התובעת והנתבע ייסדו בשנת 1994 את הנתבעת הפורמלית 2, חברת  " מיטווח העיר א.ג בע"מ", (להלן: "החברה"). התובעת והנתבע מחזיקים בשווה את מניות החברה והם משמשים כמנהליה, מאז ייסודה. החברה הפעילה חנות למכירת נשק וציוד ביטחוני ומטווח ירי במרתף במבנה בעיר נתניה (להלן בהתאמה: " המבנה" ו- " העסק").

הרקע להקמת החברה הינה היכרות קודמת רבת שנים בין הנתבע לבין בעלה של התובעת, עמוס כהן, (להלן: "עמוס") ששימש עד שנת 2008 בתפקיד בכיר במוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים במשרד ראש הממשלה. מחמת עיסוקו של עמוס כעובד ציבור, הוא היה מנוע להקים ולהפעיל את החברה, ולפיכך נעשתה ההתקשרות באמצעות התובעת.

בחודש ינואר 1995 רכשו הצדדים, קרי התובעת והנתבע, באופן אישי בחלקים שווים ביניהם את המבנה, ואילו החברה רכשה את פעילות המטווח, והפעילה במבנה סמוך לאחר מכן, את העסק. החברה קיבלה אשראים מבנק לאומי לישראל בע"מ לצורך פעילותה (להלן: "הבנק"), וכל אחד מהצדדים חתם בחודש פברואר 1995, על ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום לבנק להבטחת התחייבויות החברה כלפיו.

בפועל, הנתבע ניהל את הצד המקצועי של העסק בידיעת התובעת ועמוס כאשר האחרון שימש כמדריך ירי בעסק, והתובעת עבדה כמזכירה במשרה חלקית. מורשי החתימה של החברה היו התובעת והנתבע שניהם ביחד, ובהתאם לכך נחתמו ההמחאות על ידי שניהם כאחד. עוד העסיקה החברה את אחיו של הנתבע (להלן: "דורון"), כמנהל במטווח.

גורם נוסף הרלוונטי לעניין הוא רו"ח מלמן (להלן: "רו"ח מלמן"), ששימש כרו"ח של החברה. יצוין כי התביעה במקורה הוגשה גם נגד רו"ח מלמן, אך בהמשך הוסכם על דחייתה.

2.          השריפה

            ביום 8.12.98, כתוצאה מהתלקחות סיגריה בוערת במטווח, פרצה בעסק שריפה אשר גרמה לפגיעה בשוהים במקום ולאובדן בנפש של מדריך הירי. גם עמוס שהיה במקום באותה עת, נפגע וסבל מכוויות בדרגה 2 ו 3 בכ 40% מגופו. עמוס אושפז בבית חולים "איכילוב" בתל אביב, תחילה במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי ולאחר מכן הועבר למחלקה לכירורגיה פלסטית, ובהמשך אושפז על בסיס יומי במחלקת השיקום. גם לאחר ששוחרר מבית החולים, המשיך עמוס לקבל טיפולים רפואיים בתדירות גבוהה, כאשר תקופת ההתאוששות והשיקום ארכה כשמונה חודשים. עמוס שב לעבודתו בשירות הממשלתי והתקדם בסולם הדרגות למעמד בכיר.

            עם פרוץ השריפה ובהמשך, גם במהלך אישפוזו של עמוס, היה ניתוק של התובעת וכמובן של עמוס מהנעשה בעסק, ועיתותיהם היו נתונות לשיקומו של עמוס.

            יצוין כי עמוס הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, כאשר בין הנתבעים גם הנתבע (להלן: " תביעת הפיצויים"). 

בנסיבות אלה, שיקם הנתבע את העסק בעצמו, ללא מעורבות של התובעת ו/או עמוס, ולמצער מעורבות שולית, ומבלי שהיו צד, ומכל מקום אקטיבי, להחלטות שהתקבלו. במסגרת זו גם ייסד במועד מאוחר יותר התאגדויות שונות, שנטען על ידי התובעת, כי למי מהן, הועברה על ידו הפעילות של העסק.

3.         עמדת התובעת

התובעת טוענת כי הנתבע נישל אותה שלא כדין מזכויותיה בחברה, עשה בה כבשלו, ובניגוד לדין.

ביתר פירוט:

התובעת טוענת כי נודע לה בדיעבד על קיומו של פרוטוקול כביכול של האסיפה הכללית של החברה מינואר 1999, לפיו שונו זכויות החתימה בחברה, באופן שכל אחד מהם, קרי התובעת והנתבע רשאי לחייב את החברה, ללא צורך בחתימת משנהו (להלן: " הפרוטוקול)". לטענתה, לא הייתה הסכמה לשינוי זכויות החתימה, ואין זאת אלא שהפרוטוקול מזויף. לעמדת התובעת, היא למדה על הפרוטוקול, רק מהודעת הבנק מיום 30.6.04 בו צויין החוב של החברה כלפי הבנק, חוב לו ערבה (נספח לד' לתצהירה). ביום 15.11.04 הודיעה התובעת לבנק, באמצעות בא כוחה, על ביטול ערבותה לחיובי החברה (להלן: "מכתב הביטול"), כמו גם הורתה לבנק שלא לכבד המחאות של החברה והנחזות להיות חתומות על ידה לפי שאלה זויפו.

לטענת התובעת, הנתבע העביר שלא כדין את פעילות החברה ועסקיה לחברה אחרת שבבעלותו ובכך רוקן את החברה מכל פעילותה ונכסיה, תוך פגיעה בה בזכויותיה וקיפוחה שלא כדין.  בנסיבות אלה, הגישה התובעת את התביעה נשוא ההחלטה. לטענתה, ממועד השריפה, פעל הנתבע לדחיקת רגליה מעסקי החברה, שלא כדין, מבלי ששיתף אותה במצבה של החברה, למעט רסיסי מידע שהחברה נתונה בקשיים, עשה בחברה כבשלו, וזאת תוך ערבוב בין נכסי החברה לנכסיו. לטענתה, הנתבע אף הקים חברות המתחרות בעסקי החברה באמצעות חברות נוספות, מבלי לשתף את החברה ברווחים וניהל את ענייניה באופן שעולה כדי קיפוחה לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999.